הספר מבטא כאב נורא מהמולדת הרומנית שהכזיבה, שתקעה סכין בגבם של היהודים, שהוליכה אותם אל מותם, בחדווה, בהנאה של שמחה לאיד, ללא התייצבות אל מול הרוע המוחלט. לוקה כותב על כך:
"חלף עשור מיום ראשון הארור ההוא שבו הוציא אותנו מבתינו, חלקנו לבושים בפיג'מות, העליבו אותנו, הרביצו לנו, קיללו אותנו, איימו עלינו, ירקו עלינו, סטרו לנו, דחפו אותנו, בעטו בנו, הכו אותנו בראש, בגב, ברגליים, חבטו בקת הרובה או עם אקדחיהם, מכות בשוטים ובמוטות. כך, בעודנו מכחילים מהמכות האלה, מדממים, פצועים, המומים, הכניסו אותנו זוגות זוגות לשיירה ארוכה ושוטרים וחיילים הובילו אותנו בידיים מורמות לעבר חצר המשטרה, כאשר ברקע נשמעו הדי הצחוק ומחיאות הכפיים של ההמון הסוער. בחצר המשטרה חיכה לנו מבעוד מועד הנשק האוטומטי שהיה אמור לחסל אותנו". (עמ' 149)
באותו יום החליט לוקה להתנתק מרומניה, לא לסמוך עליה ועל תושביה יותר וכדבריו "לחזור הביתה, לארצי שלי". הוא עזב הכול, ויתר על קריירה ומעמד והתחיל מחדש.
"וכאן, במדינת ישראל, אף אחד לא מבקש ממני לשכוח את הזיכרונות, להתכחש לעברי ולשכוח את האנשים האלה שהיו כל כך יקרים ללבי, שמסרו את נפשם על קידוש השם אך ורק בגלל היותם יהודים". (עמ' 159)
שפתו העשירה של לוקה מתארת את הסיוט הנורא של יום ראשון הנורא, 19 ביוני 1941, בו הובלו יהודים רבים, תוך ביטויי השפלה קשים, ברחובות יאשי, אל מותם. הם הובלו במרמה, תחת סיפורי כיסוי. בחצר המשטרה נפתחה אל אלפים מהם אש תופת שקטלה אותם. לוקה הצליח להימלט ובדרך נס ניצלו חייו גם פעם נוספת לאחר מכן. חוויית ההינתקות מהבית פותחת את הספר ומעבירה את הקורא בסיוט של ההיקרעות מהריחות והחום הביתי היהודי אל תוך הרחוב העוין, הרומני, הלועג והשונא.
לוקה מצליח להעביר את החוויה של ההשפלה הקשה שבהליכה ברחוב אל הלא-נודע ותיאוריו עוברים על פני סמטאות ורחובות שבהם יהודים רבים השקיעו את עצמם ברומניה ובטחו בה ואז, באותו רגע נורא של קיץ 1941, היא בגדה בהם. השמות הרומניים של כל רחוב ושל כל מוסד, של כנסיות ושל שכונות מעניקים לתיאור אותנטיות רבה. ראוי כי יבוצע בהם מדי שנה "מצעד החיים" רומני והיה טוב אם השלטונות הרומנים היו מאותגרים בנושא זה.
תוך כדי הצעידה המבהילה עוברים היהודים ליד פנימיית הבנות "נוטרה דאם דה סיון" שהפכה בימים ההם לבית חולים המיועד לפצועי הצבא הגרמני. שם, מתאר לוקה, את המחזה הקשה של הגרמנים הלועגים ליהודים ואת הרומנים המנסים להוכיח בכל נימי נפשם את הנאמנות שלהם לבעלי בריתם.






