עמותות מומלצות

הספר מבטא כאב נורא מהמולדת הרומנית שהכזיבה, שתקעה סכין בגבם של היהודים, שהוליכה אותם אל מותם, בחדווה, בהנאה של שמחה לאיד, ללא התייצבות אל מול הרוע המוחלט. לוקה כותב על כך:

"חלף עשור מיום ראשון הארור ההוא שבו הוציא אותנו מבתינו, חלקנו לבושים בפיג'מות, העליבו אותנו, הרביצו לנו, קיללו אותנו, איימו עלינו, ירקו עלינו, סטרו לנו, דחפו אותנו, בעטו בנו, הכו אותנו בראש, בגב, ברגליים, חבטו בקת הרובה או עם אקדחיהם, מכות בשוטים ובמוטות. כך, בעודנו מכחילים מהמכות האלה, מדממים, פצועים, המומים, הכניסו אותנו זוגות זוגות לשיירה ארוכה ושוטרים וחיילים הובילו אותנו בידיים מורמות לעבר חצר המשטרה, כאשר ברקע נשמעו הדי הצחוק ומחיאות הכפיים של ההמון הסוער. בחצר המשטרה חיכה לנו מבעוד מועד הנשק האוטומטי שהיה אמור לחסל אותנו". (עמ' 149) 

באותו יום החליט לוקה להתנתק מרומניה, לא לסמוך עליה ועל תושביה יותר וכדבריו "לחזור הביתה, לארצי שלי". הוא עזב הכול, ויתר על קריירה ומעמד והתחיל מחדש.

 "וכאן, במדינת ישראל, אף אחד לא מבקש ממני לשכוח את הזיכרונות, להתכחש לעברי ולשכוח את האנשים האלה שהיו כל כך יקרים ללבי, שמסרו את נפשם על קידוש השם אך ורק בגלל היותם יהודים". (עמ' 159)

 שפתו העשירה של לוקה מתארת את הסיוט הנורא של יום ראשון הנורא, 19 ביוני 1941, בו הובלו יהודים רבים, תוך ביטויי השפלה קשים, ברחובות יאשי, אל מותם. הם הובלו במרמה, תחת סיפורי כיסוי. בחצר המשטרה נפתחה אל אלפים מהם אש תופת שקטלה אותם. לוקה הצליח להימלט ובדרך נס ניצלו חייו גם פעם נוספת לאחר מכן. חוויית ההינתקות מהבית פותחת את הספר ומעבירה את הקורא בסיוט של ההיקרעות מהריחות והחום הביתי היהודי אל תוך הרחוב העוין, הרומני, הלועג והשונא.

לוקה מצליח להעביר את החוויה של ההשפלה הקשה שבהליכה ברחוב אל הלא-נודע ותיאוריו עוברים על פני סמטאות ורחובות שבהם יהודים רבים השקיעו את עצמם ברומניה ובטחו בה ואז, באותו רגע נורא של קיץ 1941, היא בגדה בהם. השמות הרומניים של כל רחוב ושל כל מוסד, של כנסיות ושל שכונות מעניקים לתיאור אותנטיות רבה. ראוי כי יבוצע בהם מדי שנה "מצעד החיים" רומני והיה טוב אם השלטונות הרומנים היו מאותגרים בנושא זה.

תוך כדי הצעידה המבהילה עוברים היהודים ליד פנימיית הבנות "נוטרה דאם דה סיון" שהפכה בימים ההם לבית חולים המיועד לפצועי הצבא הגרמני. שם, מתאר לוקה, את המחזה הקשה של הגרמנים הלועגים ליהודים ואת הרומנים המנסים להוכיח בכל נימי נפשם את הנאמנות שלהם לבעלי בריתם.

בסוף שנת 1988 חודש לפני שאאוג'ן לוקה, סופר, איש רוח ועיתונאי, אמור היה לפרוש לגמלאות הוא קיבל התקף לב, אותו הוא עבר. התקף לב זה העמיד אותו בנקודת מבט שונה ומיד כשהתאושש ביקש לכתוב ספר. ספר על הפוגרום ממנו הוא ניצל בסוף יוני 1941 בעיר יאשי שברומניה.

לפני אותן פרעות היו ביאשי (המכונה בטעות יאסי) 45 אלף יהודים. לאחר הפרעות, במאי 1942, במפקד "בעלי הדם היהודי" נספרו רק כ-33 אלף יהודים. הפרעות הללו היוו את שיאה של השתוללות אנטישמית לפי פקודה של הרודן יון אנטונסקו, שליט רומניה במלחמת העולם השנייה. כוחות משטרה וצבא רומנים שהוצגו כ"רומנים פטריוטים" ו"רומנים מצפוניים" בסיוע כוחות צבא גרמנים ששהו באותה תקופה בעיר בסיוע פורעים רומנים אנטישמיים הוציאו רבבות יהודים מבתיהם, מעסקיהם ובזזו אותם, רצחו, עינו והשפילו.

אנטונסקו הרומני תכנן לגרש את כל יהודי רומניה אף עטף את תוכניתו בדברי הרגעה לראשי הקהילה היהודית. בסתר העביר לגנרל איליה שטפליה, ראש המטה הכללי שלו הוראה שדרשה "לזהות את כל היהודונים, לפי מחוזות (במולדובה), לאסור את חופש התנועה שלהם ולהיות מסוגל לעשות בהם כל שיצווה ברגע המתאים".

כדי לתת בידי מגרשי היהודים את האמתלה לשימוש באמצעים חריפים, ב-27 ביוני 1941 שלחה מפקדת הסיגורנצה (משטרת הביטחון הרומנית) למשטרת העיר יאשי הוראה בזו הלשון:

"מאחר שלמפקדת הסיגורנצה נודע כי יהודים מסוימים הסתירו כלי נשק ותחמושת, הננו מבקשים שתואילו לערוך חיפושים מפורטים וקפדניים בדירות של האוכלוסייה היהודית, כדי לבדוק שמא אנו עומדים בפני פעולת התחמשות של האוכלוסייה היהודית. נא לדווח מיידית על התוצאות, תוך ציון הצעדים שנקטתם".

לוקה היה אז נער צעיר. כעבור שנים, בקיץ 1989 הוא כתב על פני שלושה חודשים את הספר היוצא בימים אלה לראשונה בעברית בתרגומו של בתו, ד"ר רוקסנה רייכמן. הספר יצא לאור לראשונה בשפה הרומנית בדצמבר 1989 וזכה כעבור שנה לפרס "ציון".

ביולי 1997 הלך לוקה לעולמו. "הוא היה צלול לחלוטין עד הרגע האחרון ממש", כותבת בתו באחרית הדבר, "קרא, כתב, היה מעורב בכל מה שקרה. בבית החולים, יום לפני מותו המפתיע שאירע בניגוד לציפיותיהם של בני המשפחה ואף של הרופאים, הבאתי לאבי את השבועון "מינימום" שהופיע בשפה הרומנית באותו יום ושבו ראה אור מאמרו האחרון. הוא היה חלש ועייף אבל רצה לדעת אם כתבו הכול, אם לא שכחו משהו בדפוס. ישבתי לצידו והקראתי לו את המאמר".